שלום,
מאמר מתורגם מכאן (קישור מעודכן, וקישור יותר מעודכן) לגבי ה"רוח" של ה PBP. נכתב ע`י Jan Heine ו Melinda Lyon.
המאמר הזה מנסה לשפוך אור על "כוונת המשורר" באירועי Randonnee.
מותר ורצוי להיזכר מה זה Randonneur, ובהיסטוריה של ה PBP.
- -
הפן התחרותי של ה Randonneuring
הטקס
אחרי ה PBP של שנת 2003 היה יוצא דופן בזה שבפעם הראשונה התעלמו מהרוכבים
הגברים המהירים ביותר. למרות שהם רכבו את הזמן המהיר ביותר ל Randonneur
בהיסטוריה של ה PBP, הם נענשו בשעתיים על עבירות שונות.
אחד השופטים מנה את העבירות שלהם:
דחפו
שופטים בנקודות ביקורת, הטילו מימיהם בתחומי עיירות, עברו ברמזורים
אדומים, לא עצרו בשלט "עצור," נעזרו באורות של רכב ליווי בלילה, לא נתנו
למכונית של השופט לעבור אותם, נהגו בחוסר כבוד לשופט לאחר שהזדהה בפניהם.
המארגן
של ה PBP, כתב בעיתון המועדון: "מעולם בעבר לא חשו כל כך הרבה צופים
ומשתתפים אחרים סלידה מחוסר הכבוד לחוקים. אותם 12-15 רוכבים ראשונים
זילזלו במארגנים ובשופטים. הם לא זכאים לשם Randonneur, מאחר והם לא יודעים
מה משמעות רכיבה ללא סיוע.
אלו
מילים קשות, במיוחד כשאותם רוכבים שנענשו לא הרגישו שהם עושים כל רע, או
משהו מיוחד. בעוד שאולי הם לא שמרו על כל החוקים, הם הרגישו שהם נהגו כפי
שיש להתנהג במירוץ אופניים. מצד שני, המארגנים אמרו שהעונש אינו על העבירות
הפרטניות, אלא שהתנהגות הרוכבים הללו נבעה מחוסר הכבוד שלהם לחוקים.
ברור אם כן, שהיה נתק בין הרוכבים הראשונים למארגנים, לגבי מה משמעות ה PBP.
המארגנים
חושבים שה PBP אינו מירוץ, ושאותם רוכבים מסכנים את רוח ה Randonneuring.
אבל מהי הרוח של ה Randonneuring? החוקים מציינים בקצרה ש"ברווטים אינם
אירועים תחרותיים." אם כן, אז למה הזמנים הם אינדיווידואליים? ולמה יש גביעים לרוכבים המהירים ביותר בכל קטגוריה?
כדי
לבחון את הסתירה בין "לא תחרות," להענקת הגביעים, יש להיזכר בהיסטוריה של ה
PBP. ב 1931 הורשו רוכבים חובבים להשתתף בפעם הראשונה ב PBP, שהיה מירוץ
מקצועי מאז 1891. בשנות ה 50 של המאה ה 20, מירוצים מקצועיים נעשו קצרים
יותר, ורוכבים מקצועיים ויתרו על ה PBP. מאז, ה PBP נהיה אירוע של רוכבים
חובבים.
שלא כמו הרוכבים
המקצועיים (שרכבו לשם פרנסה,) הרוכבים החובבים רכבו לשם הנאה. הם היו גאים
להיות חובבים - אוהבי רכיבה. הרוכבים החובבים היו תחרותיים לפעמים, אך לרוב
אלו היו כמו תחרויות בין חברים. רבים מהם נשארו מעורבים בספורט למשך כל
ימי חייהם. כמשתתפים, או כשופטים. למעשה, אותו שופט מ 2003 רכב על אחד משני
הטנדמים עם הזמן המהיר ביותר ב 1956, מהר יותר מכל רוכב אופניים single.
ברור,
אם כן, שהמארגנים של ה PBP יודעים מה זאת תחרות, אבל עדיין, הם אינם רואים
ב PBP מירוץ. ההבדל מזערי, הוא קשור בנימוס. בעוד שמירוץ הוא כמו קרב, בו
יש מנצח אחד, ארוע Randonneuring סובב סביב ההנאה מהרכיבה.
זה
לא אומר שיש לרכוב לאט, או לא להיות תחרותיים. בכל זאת, ה PBP הוא מוכוון
תוצאה: תקבל מדליה רק אם תסיים בתוך זמן הגג. להרבה רוכבים זה אומר לרכוב
חזק במשך כל 90 השעות! ואין כל רע אם באירועים עתידיים תנסה לשפר את הזמן
שלך. אבל העובדה החשובה נשארה: כל רוכב שסיים הוא מנצח. יכול להיות שרוכב
מסוים היה הכי מהיר, ואפילו קיבל גביע, אבל הוא לא "ניצח" את ה PBP. כולם
מקבלים אותה מדליה. הצופים מבינים זאת, והם אפילו מריעים לרוכבים האחרונים
יותר מאשר לרוכבים הראשונים.
ההבדל
בין Randonneuring למירוץ הוא ברור: מירוצים מוטים לטובת הרוכבים המהירים
ביותר. בהגדרה, רוכבים שהם מנצחים פוטנציאליים במירוץ הינם יותר חשובים
מרוכבים אחרים. למשל, אם במירוץ במסלול (עם הקפות מרובות) רוכב נעקף בהקפה
שלמה ע`י רוכב מהיר יותר, לכל הפחות מצופה מהם לזוז הצידה לטובת הרוכב
המהיר יותר, אם הם לא מוצאים מהמירוץ בכלל. באירוע Randonneuring, כל
המשתתפים חשובים באותה מידה. למשל, רוכבים מהירים לא מצפים שרוכבים איטיים
יפנו להם את הדרך בנקודות הביקורת. גם הרוכבים המהירים ביותר צריכים להתנהג
בצורה תרבותית ומנומסת כלפי הרוכבים האחרים, הצופים והשופטים.
Randonneuring
זה גם להיות מסוגל להתמודד לבד. גם אם מותר לרכבי ליווי לפגוש את הרוכבים
(ולעזור להם) בנקודות הביקורת, הרוכבים צריכים לרכוב לבד, ולהיות מסוגלים
להתמודד עם קשיי הדרך בעצמם.
כמו
שלמירוצים יש את האתיקה שלהם, כך גם ל Randonneuring. החוקים האלה אינם
כתובים, ולאנשים שונים יש חוקים שונים. הנה החוקים שלנו [של הכותבים, טל]:
1)
מעל הכל, היה מנומס, והתחשב באחרים. בעוד שיש מקום לתוקפנות במירוץ, אין
לה מקום ב Randonneuring. השתדל להיות שגריר של האופניים, של המועדון שלך,
ושל הארץ ממנה באת.
2) אם
רכבת עם קבוצה למשך כמה זמן, וכולם השתתפו בעבודה, נסה לסיים ביחד איתם. זה
כולל עצירה לתיקון פאנצ`רים של אחרים (אלא אם יש רוכב אחד עם פאנצ`רים
חוזרים בגלל צמיגים ישנים, או ציוד קלוקל.)
3)
התקפות הן לא חלק מהספורט. אם רוכב מסוים נושר בגלל שאינו יכול לעמוד
בקצב, זה בסדר. אבל האצות פתאומיות כדי להתרחק מרוכבים אחרים אינן מנומסות.
בגלל זה אין ספרינט בסיום: כל הרוכבים באותה קבוצה מקבלים את אותו הזמן.
4)
הימנע מלהיות "שונה." קיים את חוקי הארוע. זה כולל קיום חוקי הדרך. רכוב
רק עם רוכבים שהם משתתפים. אם יש מכונית שנוסעת איתכם לאורך זמן, במיוחד
בלילה, אז משהו לא בסדר. אם יש מכוניות של שופטים, הם יסעו עם אורות חניה
(קטנים,) כדי למנוע יתרון מהרוכבים הראשונים.
אם
אתה מוצא את עצמך רוכב עם קבוצה עם מכונית סיוע לא חוקית, נסה לרכוב יותר
מהר או יותר לאט, אבל אל תישאר עם קבוצה לא חוקית. אם תיתפס, העונש יהיה
יותר גדול מכל יתרון שיכל להיות כשרכבת עם הקבוצה.
5)
היה חברותי למתנדבים והשופטים. הקשב לדבריהם. הודה להם על הזמן שהקדישו
לך. זה ייקח רק שניה או שתיים. בלעדיהם, אתה לא היית רוכב בארוע הזה.
6) סיים את הארוע! המטרה היא לרכוב הכי טוב בתנאים הנתונים.
טל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה