שלום,
סיפור רכיבת 200 חודשית, 20 בנובמבר 2009.
בסוף רכיבת 200 של אוקטובר, לפני כחודש, הועלתה בקשה למסלול שכולל את ירושלים.
הכל כבר היה מוכן (מסלול, סיפור דרך, קבצי GPS...) ואז חיים מקומונת אופני כביש בדרום פירסם שהם מתכוונים לרכוב לאילת באותו תאריך של הרכיבה "שלנו."
דיברנו קצת, והחלטנו שננסה לארגן אישור לקטע הדרומי של כביש 10. התקבל אישור, והחלטנו להצטרף.
לפני שנה רכבנו את הקטע האמצעי של הכביש. אז רכבתי עם הפיקסי, והפעם החלטתי לבוא עם הברומפטון. בעיקר בגלל הקטעים המישוריים הארוכים, והירידה לאילת בסוף המסלול.
בעצם, אפשר להגיד שאני הצטרפתי לרכיבה הזו על תקן של אורח, וכאן המקום להגיד תודה לכל רוכבי הדרום שארחו אותי בצורה יפה.
התחלנו ב 06:12. הקצב בהתחלה היה מהיר מאוד.
האויר היה קר, אך הייתי לבוש היטב.
בכביש 171 בחציה של נחל ניצנה נפתחו פערים, ועצרנו להתארגנות בצומת הר חריף. הורדתי את הכפפות הארוכות ואת מחממי הברכיים. בדיעבד גם הייתי צריך להוריד את מעיל הרוח (פחדתי שיהיה קר על הר שגיא.)
יצאנו אחרי כ 15 דקות.
עוד לפני הר מערה נפתחו פערים יחסית גדולים. נשארתי על הפלטה הגדולה.
(אחרי LEL הורדתי את המעביר הקדמי (הלא סטנדרטי) ואם הייתי צריך להוריד או להעלות פלטה, הייתי עוצר, מלכלך את הידיים, וממשיך...)
את הטיפוס להר שגיא עשיתי לאט, עדיין על הפלטה הגדולה.
שם עצרתי לכ 10 דקות (הראשונים עצרו יותר) והורדתי את מעיל הרוח.
לבקשת איציק, הנה כמה פרטים על העליה:
כל העליה באורך כ 3.5 ק`מ, שיפוע 7.3%.
לקראת הסוף יש יותר מ 300 מטרים בשיפוע של בערך 10.5%.
הצד המזרחי של הר שגיא הוא מצוק, ושפכו שם הרבה חול כדי שתהיה רמפה.
הצד המערבי מלא סרפנטינות, וכטיפוס הוא נראה הרבה יותר קשה (10% לקילומטר, ובנוסף פה ושם קירות עם שיפועים גדולים יותר לאורך כמה מאות מטרים)
הירידה מערבה היתה מלאה בחול ואבנים קטנות, וירדתי לאט יחסית, כי פחדתי מאיבוד אחיזה.
אחרי הר שגיא המסלול הוא יחסית מישורי, עם כמה גבעות קטנות.
אבל איכות (או חוסר האיכות) של הכביש היא הסיפור האמיתי.
כל 2-3 מטרים יש פס לכל רוחב הכביש. הכביש מתרומם קצת כמו בגלל שורשים של עץ, או שממש חסר קטע של כמה סנטימטרים. ככה לאורך של כ 60 ק`מ, עד צומת סיירים.
זה גורם לנסיעה לא נוחה, ולא איפשר לרכוב בנוחות בקצב הרגיל שלי, אז רכבתי קצת לאט מהקצב הרגיל שלי בכביש בעל אופי כזה, והפלוטון התרחק לו לאיטו.
שרה רכבה בערך בקצב שלי, ורכבנו יחד.
כ 20 ק`מ לפני צומת סיירים, כולם עצרו להתארגנות. אני הייתי שם כ 7 דקות (האחרים הרבה יותר...)
משם רכבתי לבד עד הסוף, כ 43 ק`מ.
קצת לפני צומת סיירים אכלתי, ועוד פעם קצת אחרי הצומת.
בצומת סיירים רכב הליווי חזר עד אליי, וקיבלתי מים (תודה לדונאטו על כל היום הזה!) אמרתי לו שאני בסדר, ושלא צריך לחזור אלי עוד, ושיהיה ליד האחרים.
בעליה הראשונה אחרי סיירים היה לי קצת קשה, אך את שתי הבאות כבר עשיתי בקצב טוב, ואפילו ראיתי כמה רוכבים באופק לפניי.
את הירידה לאילת רכבתי מהר, ואפילו נאלצתי להאט בגלל מכוניות שהיו לפניי(...)
בתוך אילת יש שני קטעים קצרים בכיוון צפון (שדרות חטיבת הנגב, ודרך הערבה) שהיו נגד רוח חזקה. זה לא הפריע לי, אבל זה מעורר מחשבות על רכיבות צפונה (או דרומה) בכביש הערבה...
נתונים שלי:
180 ק`מ בכ 8:15 שעות.
שם הרשומה הוא בגלל שאני לא חושב שארצה לרכוב על הכביש הזה עם אופני כביש, עד שיתקנו אותו.
וגם אולי בגלל שזו הרכיבה הארוכה האחרונה שלי עם הברומפטן לזמן הקרוב.
הברומפטון שירתו אותי נאמנה במשך כמעט 4 שנים, ואני מאוד מרוצה מהם. הם היו מעל ומעבר למה שציפיתי מאופניים, ואני חושב שהם היו קנייה טובה ומתאימה לצרכים שלי.
אם להאמין לתמונות שמקבלים באימייל, אז יש שלדה שתתחיל לעשות את דרכה לארץ בעוד כשבוע-שבועיים.
טל.
סיפור רכיבת 200 חודשית, 20 בנובמבר 2009.
בסוף רכיבת 200 של אוקטובר, לפני כחודש, הועלתה בקשה למסלול שכולל את ירושלים.
הכל כבר היה מוכן (מסלול, סיפור דרך, קבצי GPS...) ואז חיים מקומונת אופני כביש בדרום פירסם שהם מתכוונים לרכוב לאילת באותו תאריך של הרכיבה "שלנו."
דיברנו קצת, והחלטנו שננסה לארגן אישור לקטע הדרומי של כביש 10. התקבל אישור, והחלטנו להצטרף.
לפני שנה רכבנו את הקטע האמצעי של הכביש. אז רכבתי עם הפיקסי, והפעם החלטתי לבוא עם הברומפטון. בעיקר בגלל הקטעים המישוריים הארוכים, והירידה לאילת בסוף המסלול.
בעצם, אפשר להגיד שאני הצטרפתי לרכיבה הזו על תקן של אורח, וכאן המקום להגיד תודה לכל רוכבי הדרום שארחו אותי בצורה יפה.
התחלנו ב 06:12. הקצב בהתחלה היה מהיר מאוד.
האויר היה קר, אך הייתי לבוש היטב.
בכביש 171 בחציה של נחל ניצנה נפתחו פערים, ועצרנו להתארגנות בצומת הר חריף. הורדתי את הכפפות הארוכות ואת מחממי הברכיים. בדיעבד גם הייתי צריך להוריד את מעיל הרוח (פחדתי שיהיה קר על הר שגיא.)
יצאנו אחרי כ 15 דקות.
עוד לפני הר מערה נפתחו פערים יחסית גדולים. נשארתי על הפלטה הגדולה.
(אחרי LEL הורדתי את המעביר הקדמי (הלא סטנדרטי) ואם הייתי צריך להוריד או להעלות פלטה, הייתי עוצר, מלכלך את הידיים, וממשיך...)
את הטיפוס להר שגיא עשיתי לאט, עדיין על הפלטה הגדולה.
שם עצרתי לכ 10 דקות (הראשונים עצרו יותר) והורדתי את מעיל הרוח.
לבקשת איציק, הנה כמה פרטים על העליה:
כל העליה באורך כ 3.5 ק`מ, שיפוע 7.3%.
לקראת הסוף יש יותר מ 300 מטרים בשיפוע של בערך 10.5%.
הצד המזרחי של הר שגיא הוא מצוק, ושפכו שם הרבה חול כדי שתהיה רמפה.
הצד המערבי מלא סרפנטינות, וכטיפוס הוא נראה הרבה יותר קשה (10% לקילומטר, ובנוסף פה ושם קירות עם שיפועים גדולים יותר לאורך כמה מאות מטרים)
הירידה מערבה היתה מלאה בחול ואבנים קטנות, וירדתי לאט יחסית, כי פחדתי מאיבוד אחיזה.
אחרי הר שגיא המסלול הוא יחסית מישורי, עם כמה גבעות קטנות.
אבל איכות (או חוסר האיכות) של הכביש היא הסיפור האמיתי.
כל 2-3 מטרים יש פס לכל רוחב הכביש. הכביש מתרומם קצת כמו בגלל שורשים של עץ, או שממש חסר קטע של כמה סנטימטרים. ככה לאורך של כ 60 ק`מ, עד צומת סיירים.
זה גורם לנסיעה לא נוחה, ולא איפשר לרכוב בנוחות בקצב הרגיל שלי, אז רכבתי קצת לאט מהקצב הרגיל שלי בכביש בעל אופי כזה, והפלוטון התרחק לו לאיטו.
שרה רכבה בערך בקצב שלי, ורכבנו יחד.
כ 20 ק`מ לפני צומת סיירים, כולם עצרו להתארגנות. אני הייתי שם כ 7 דקות (האחרים הרבה יותר...)
משם רכבתי לבד עד הסוף, כ 43 ק`מ.
קצת לפני צומת סיירים אכלתי, ועוד פעם קצת אחרי הצומת.
בצומת סיירים רכב הליווי חזר עד אליי, וקיבלתי מים (תודה לדונאטו על כל היום הזה!) אמרתי לו שאני בסדר, ושלא צריך לחזור אלי עוד, ושיהיה ליד האחרים.
בעליה הראשונה אחרי סיירים היה לי קצת קשה, אך את שתי הבאות כבר עשיתי בקצב טוב, ואפילו ראיתי כמה רוכבים באופק לפניי.
את הירידה לאילת רכבתי מהר, ואפילו נאלצתי להאט בגלל מכוניות שהיו לפניי(...)
בתוך אילת יש שני קטעים קצרים בכיוון צפון (שדרות חטיבת הנגב, ודרך הערבה) שהיו נגד רוח חזקה. זה לא הפריע לי, אבל זה מעורר מחשבות על רכיבות צפונה (או דרומה) בכביש הערבה...
נתונים שלי:
180 ק`מ בכ 8:15 שעות.
שם הרשומה הוא בגלל שאני לא חושב שארצה לרכוב על הכביש הזה עם אופני כביש, עד שיתקנו אותו.
וגם אולי בגלל שזו הרכיבה הארוכה האחרונה שלי עם הברומפטן לזמן הקרוב.
הברומפטון שירתו אותי נאמנה במשך כמעט 4 שנים, ואני מאוד מרוצה מהם. הם היו מעל ומעבר למה שציפיתי מאופניים, ואני חושב שהם היו קנייה טובה ומתאימה לצרכים שלי.
אם להאמין לתמונות שמקבלים באימייל, אז יש שלדה שתתחיל לעשות את דרכה לארץ בעוד כשבוע-שבועיים.
טל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה